Tלפני זמן קצר נשלחתי לבדיקת אקו-לב במאמץ. לכאורה בדיקה שגרתית לאישה בגילי. ידעתי שיהיה עלי לצעוד ולרוץ על הליכון ויבדקו איך הלב שלי עומד במאמץ הזה. "לא סיפור", אמרתי לעצמי. כמה טעיתי. מתברר שזה סיפור מסוג אחר: סיפור של בדיקה, עוד בדיקה, שלא מותאמת לנשים, ומאוד מביכה. מצאתי את עצמי חשופת חזה, כן כך, ללא חזייה אפילו, רצה על הליכון לעיניהם האדישות של הרופא הבודק ושתי טכנאיות.
ניסיתי למחות, אני הרי פמיניסטית מודעת שיודעת לעמוד על שלי כשברור לי שזכויותי נפגעות ושכל המעמד אינו הולם. בשלב ראשון ביקשתי לסגור את הווילון. הטכנאיות לא הצליחו. הסתבר שהוא תקוע ולא זז כי מעולם לא נעשה בו שימוש (האמנם אף אחת לפני לא ביקשה לסגור את הוילון?!). לאחר מכן ביקשתי משהו להתכסות בו. לאחר דין ודברים שהתחיל בסירוב, בטענה שכל כיסוי עלול להפריע למכשור שהודבק לחזי לקלוט את פעילות הלב שלי, אכן קיבלתי, סינר תינוקות קטן שהולבש מעל ראשי ולא כיסה דבר. הלב שלי, מצד שני פעם במרץ. הטכנאית הרגיעה אותי שמיד נסיים ואוכל להתלבש בצנעה בחדר אחר. אבל לשם כך, נתבקשתי עם סיום הבדיקה לחצות שוב את החדר לרוחבו, בערום, אל מול עיני השלושה, רק כדי להגיע לחדר סגור שבו התלבשתי בפרטיות.
באותם רגעים של ריצה מביכה על ההליכון חשבתי על נשים שלא חשות בנוח עם גופן (רובנו?), נשים שמסיבות דת בוודאי לא יכולות להיבדק בתנאים אלה, נערות צעירות שחשות עדיין אי נוחות עם הצמיחה המפתיעה של השדיים, נשים שחוו טראומה מינית ועתה נאלצות לעבור שוב חוויה משפילה כל-כך. כל אלה עברו בראשי כשניסיתי לנתק את עצמי ממה שקורה לי.
הרהרתי בכבוד האישה הרמוס שלי, באטימות, בשילוב של כל אלה עם "שורת הרווח". כי הרי לכל בדיקה יש זמן קצוב, אי אפשר לבזבז זמן על מתן יחס אנושי. חשבתי על העליבות הזו של מערכת בריאות שמתיימרת לתת את רמת הטיפול הגבוהה ביותר בעולם המערבי עם רמה נמוכה כל-כך של אנושיות מתובלת בשוביניזם טהור. חשבתי גם על המכשור עצמו, הרי ברור שהוא הומצא על ידי גברים, עבור גברים. לו לגברים היו שדיים או שהאיבר המיני הפרטי שלהם היה ממוקם באזור החזה ברור שהייתה נמצאת הדרך להסתיר אותם בזמן הבדיקה. אבל ברפואה, הסטנדרט היה תמיד גוף הגבר ואנחנו הנשים, נדרשות איך שהוא לחרוק שיניים ולהתאים את עצמנו, גם כשזה לא מתאים בעליל. באותם רגעים הודיתי רק על דבר אחד, על כך שאני בת 57, לראשונה בחיי שלמה עם גופי, ומסוגלת לעבור חוויה כזו ולכתוב עליה בשלום.